שיטת הקנגרו
מהלידה וילדיהן הקטנטנים נותרו בבית החולים. היו הורים שבאו לבקר את הפג שלהם מדי
כמה ימים ואחרים הגיעו כשהודיעו להם שהוא כשיר לצאת הביתה.
ההבנה שהמגע חיוני להתפתחות ולבריאות הפגים הגיע לעולם במקרה. עשור מאוחר יותר, בשנות ה-80 סבלה פגיה אחת בקולומביה ממחסור באינקובטורים. יצירתיות של אחד מאנשי מהצוות ילדה רעיון מהפכני. הוא הצמיד את הפגים לאימהותיהם במאונך סמוך לשדיהן במגע ישיר עם עורן .כך במשך 24 שעות ביממה, האימהות הפכו ל"אינקובטורים אנושיים". חום גופה של האם חימם ושימר את טמפרטורת גופו של הפג שלגופו חיתול בלבד, ותרם להישרדותו..
בהמשך גילה הצוות כי פגים שהוחזקו על גוף אימם נזקקו לפחות חמצן, סבלו פחות מהפסקות נשימה, עלו מהר יותר במשקל, אושפזו זמן קצר יותר ואף שיעור ההנקה בקרבם היה גבוה יותר, מפגים שלא הוצמדו לאימהותיהם. פתרון מהפכני זה הפך לשיטת טיפול המוכרת היום כ"שיטת הקנגורו" או "skin to skin care".
בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת ניתחו תינוקות תוך שימוש בהרדמה. רוב התינוקות ניזוקו, גופם הזעיר לא עמד בעוצמתה. מיואשים החלו הרופאים לתהות אם נדרשת הרדמה בגילים הצעירים הללו?
התערבות רפואית
נוירופסיכולוגית קלינית אמריקאית בשם מרטל בירם מקג'רו טענה מתוך מחקריה שתינוקות אינם רגישים לכאב. לפחות לא באופן דומה למבוגרים. ממצאיה הפכו להנחת עבודה בקרב אנשי הרפואה. במהלך שלושת העשורים הבאים ניתחו תינוקות ופגים ללא אלחוש כלשהו. עד שבשנת 1985 נולד במרילנד, ארה"ב, תינוק קטנטן בלידה מוקדמת ונזקק לניתוח מורכב בליבו.
מספר שבועות לאחר הניתוח ג'פרי נפטר. במהלך הניתוח הוא קיבל תרופה להרפיית שרירים בכדי שלא יזוז ויפריע לרופאים. כך נשאר ער, מרותק למקומו וחשוף לכאב לאורך כל הניתוח. התינוק מת מהלם מעקבות עוצמת הכאב שחווה בניתוח. הפג הקטן הזה הוכיח באופן חד משמעי שפגים, עוברים ותינוקות חשים גם חשים בכאב. ולמרות הידע, גם היום עדיין מתבצעים לעיתים תהליכים חודרניים בפגים ללא הרדמה או שיכוך כאבים.
התפתחות הטכנולוגיה הרפואית מאפשרת לשמר פגים בגילים צעירים יותר בחיים. שימור חיים דורש אינספור התערבויות רפואיות. פרופ' ורדה גרוס-צור, פרופ' לנוירולוגיה של הילד, מבית החולים שערי צדק, הניחה בהרצאתה בכנס בריאות התינוק שנערך בנובמבר 2017, שפג השוהה מספר שבועות בפגייה חווה מאות התערבויות רפואיות, חלקן חודרניות במהלך אשפוזו. רובן ככולן נרשמות במוחו ככאב.
עוד שיתפה גרוס-צור שחוויית הכאב של הפג איננה מובחנת. כשאדם בוגר מקבל מכה באצבעו מערכת העצבים שלו יודעת לסמן במדויק את אזור הפגיעה. כשפג נדקר בעקבו, מערכת העצבים שלו טרם הבשילה במלואה וחוויית הכאב שלו כוללנית יותר. מבחינתו אותה דקירה עשויה לעצבב ככאב את הרגל כולה.
פגים רגישים לכאב ולמגע
כיום יודעים שאפילו פעולות יום-יומיות, כמו לכסות פג בחיתול או להפוך אותו מבטן לגב ולהיפך, עלולות להירשם במוחו כהתערבות כואבת שלא לדבר על בדיקות דם, הכנסת זונדה ודומיהן.
אלה אמנם מצילות חיים אך עלולות להשאיר עקבות פוסט-טראומטיות שילוו את הפגים לאורך חייהם. פרופ' גרוס-צור הציגה בהרצאתה צילומי הדמיות מוח של פגים, בהם אזורים מסוימים היו חסרי פעילות בדומה מאוד לצילומי הדמיות מוח של מבוגרים אשר אובחנו כסובלים מפוסט-טראומה (PTSD).
ההשלכות של ממצאים אלו מלמדות כי הטיפול הניתן לפגים במהלך אשפוזם צריך לקחת בחשבון שפגים רגישים מאוד לכאב ולמגע. הדי השהות בפגיה עשויה ללוות אותם עוד שנים רבות. ונכון יהיה לאפשר להם, ככל הניתן, מגע מותאם מהצוותים ומגע הורי מווסת, חם, קרוב ארוך, רציף וקבוע.
נכון להתייחס אליהם כאל אנשים קטנים, לאפשר להם לישון ללא הפרעה, להנמיך את עוצמת האורות והצפצופים ולחזק ככל הניתן את ההתקשרות הבריאה שלהם עם הוריהם. קשר חיוני אשר יכול לגרום להם לרצות לחיות, להחלים ולגדול